משכיר שפרץ לחנות של דיירים מוגנים חויב בפיצוי, ותביעת הפינוי שלו נדחתה

אחרי מות דייר מוגן, אנשי המשכירה פרצו לחנות שבה עבד, הרסו אותה ומנעו מאלמנתו ומבנו להשתמש בה, ובהמשך הגישה המשכירה תביעת פינוי ודמי שימוש. בית המשפט קיבל את תביעת הדיירים, הוציא צו קבוע נגד המשכירה וחייב אותה בפיצוי של 70,000 ₪, ודחה את תביעת הפינוי כתביעה שהוגשה בחוסר תום לב.

מה קרה

בני זוג היו דיירים מוגנים בחנות בירושלים מכוח הסכם שכירות משנת 1990. הבעל ובנם הפעילו בה עסק לריהוט ומוצרי חשמל יד שנייה, והאישה טיפלה בחשבונות ועזרה בעת הצורך. עם השנים עברו הזכויות בנכס לעמותה, מוסד ללא כוונת רווח, שאינה חולקת היום על כך שהיא בעלת הבית לעניין הדיירות המוגנת.

בינואר 2023 נפטר הבעל. בתום ימי השבעה גילתה המשפחה שהחנות נפרצה: דלתות נעקרו, מנעולים הוחלפו, ציוד נהרס ונעלם, ואנשי העמותה הכניסו לחנות ספסלים ושולחנות והפכו אותה לבית מדרש. בית המשפט נתן צו מניעה זמני, והחנות הוחזרה למשפחה, אך הפגיעות נמשכו: ויטרינות נופצו שוב ושוב, מצלמות אבטחה נתלשו ונגנבו, מערכת החשמל נעקרה, הותזו חומרים מסריחים, ואדם מטעם העמותה עמד בפתח והרתיע קונים. בשנת 2025 נכנסו אנשי העמותה שוב, פתחו את התקרה, חפרו ברצפה והציבו עמודי תמיכה. על אף צו נוסף וצו לפי פקודת ביזיון בית משפט, עם קנס יומי של 1,500 ₪, העמודים נותרו במקומם.

התביעה והתביעה שכנגד

האלמנה ובנה תבעו צו שיסלק את העמותה מהחנות ויאסור עליה להפריע להם, וכן פיצוי בסך 250,000 ₪ על הנזקים ועל עוגמת הנפש. העמותה הגישה תביעה שכנגד לפינוי החנות ולתשלום דמי שימוש של 1,440,000 ₪. לטענתה, הדיירים איבדו את ההגנה משום שלא שילמו שכר דירה במשך שנים (סעיף 131(1) לחוק הגנת הדייר), ומשום שהשכירו את החנות לאחרים בחגי תשרי למכירת ארבעת המינים (סעיף 131(6)).

ההכרעה

מעמד האלמנה: היא חתומה על הסכם השכירות ולכן דיירת מוגנת בזכות עצמה. בבית עסק אין חובה שהדייר יעבוד בו בעצמו; די בכך שהעסק נשאר שלו, ועסק משפחתי יכול להתנהל בידי בני המשפחה.

אחריות העמותה: בית המשפט מצא דפוס פעולה מתמשך של פריצות, הרס, הכפשה והפחדה שנועד לסלק את המשפחה מהחנות. בסיכומיה הודתה העמותה עצמה שפעלה שלא כדין. הנזק לא הוכח במדויק, והקושי לכמת אותו נזקף לחובת שני הצדדים, ולכן נקבע פיצוי על דרך האומדן. הטענה להיעלמות כסף מזומן וכלי כסף נדחתה בהיעדר ראיות.

שכר הדירה: עד העמותה היחיד אישר למעשה שבמשך כעשרים שנה לא נגבו דמי שכירות. העמותה לא הציגה הנהלת חשבונות ולא הוכיחה שמכתבי ההתראה שלה הגיעו לדייר. מנגד, יועצת המס של הדייר הציגה רישום משנת 2013 שלפיו המשכירה סירבה לקבל ממנו תשלום. נקבע שהעמותה ויתרה או סירבה לקבל את שכר הדירה, ולכן היא מנועה מלטעון לעילת פינוי בשל אי־תשלום. מכאן ואילך, כשתודיע שהיא מוכנה לקבל תשלום, הדיירים יצטרכו לשלם.

ההשכרה בחגים: נעשתה שנים ארוכות בידיעת העמותה ובלי שהתנגדה. בית המשפט ראה בשתיקה הזאת הסכמה, ודחה את הטענה להפרה.

בית המשפט הוסיף שגם לו הייתה קמה עילת פינוי, היה נותן לאלמנה סעד מן הצדק, בשל הדיירות הארוכה, תלות המשפחה בחנות לפרנסתה ועשיית הדין העצמי של העמותה. משנדחתה תביעת הפינוי, העמותה גם אינה זכאית לדמי שימוש. נוסף על כך נקבע שתביעת הפינוי, שהוגשה רק אחרי מות הדייר ואחרי תביעת המשפחה, הוגשה בחוסר תום לב ונועדה להכביד על הדיירים ולהפחיד אותם.

התוצאה

• צו קבוע האוסר על העמותה ומי מטעמה להיכנס לחנות בלי תיאום ואישור של הדיירים, להפריע להם או להטריד אותם, וחובה לסלק מיד את עמודי התמיכה, בתיאום איתם.
• פיצוי של 70,000 ₪ על הנזקים, כולל עוגמת נפש.
• הוצאות משפט של 12,000 ₪ ושכר טרחת עורך דין של 73,160 ₪ בתביעה העיקרית.
• התביעה שכנגד נדחתה, והעמותה חויבה בשכר טרחת עורך דין נוסף של 23,600 ₪.

פסק הדין ניתן בבית משפט השלום, וניתן לערער עליו.

הכתבה מתארת פסק דין שפורסם, בתמצית ובשפה פשוטה, ואינה מהווה ייעוץ משפטי. כל מקרה נבחן לפי נסיבותיו. שמות הצדדים הושמטו. פסק הדין ניתן בערכאה דיונית, וייתכן שיוגש עליו ערעור.