נציגות של בניין מגורים בנהריה ודייר בבניין תבעו את היזמים בגלל נשירת אריחי פסיפס מקירות החוץ, בטענה לפגם נסתר בשלד. בית המשפט דחה את התביעה, בעיקר מחמת התיישנות, וחייב את התובעים בהוצאות של 80,000 ₪.
מה קרה
הבניין נבנה בסוף שנות ה־90, קיבל טופס 4 במרץ 1998 ואוכלס בשנים 1998 עד 1999. קירות החוץ שלו חופו באריחי פסיפס, והוא נמצא במרחק של כ־500 מטר מהים. בדצמבר 2023, כ־25 שנה אחרי האכלוס, הגישו נציגות הבית המשותף ואחד מבעלי הדירות תביעה נגד היזמים שבנו את הבניין.
לטענת התובעים, בשנת 2019 החלו חלקים מקירות החוץ להתדרדר ולנשור, ורק מחוות דעת של מהנדס שהזמינו באותה שנה הם למדו שהבעיה עמוקה יותר: כיסוי בטון דק מדי על מוטות הפלדה, שגרם לחדירת מים, לחלודה ולדחיקת החיפוי החוצה. לשיטתם מדובר ב"אי התאמה יסודית" לפי חוק המכר (דירות), שנוגעת ליציבות הבניין ולבטיחותו. הם ביקשו צו לתיקון, ולחלופין פיצוי, והעמידו את התביעה לצורכי אגרה על 2,000,000 ₪.
היזמים טענו שהתביעה התיישנה מזמן, שהדיירים ידעו על נשירת האריחים שנים רבות קודם לכן, ושהנשירה נובעת מבלאי טבעי ומהיעדר תחזוקה.
ההכרעה: התביעה התיישנה
תקופת ההתיישנות בתביעה כזו היא שבע שנים. התובעים ניסו להיבנות מכלל "הגילוי המאוחר", שלפיו המרוץ מתחיל רק כשהנזק או עובדות העילה נודעו לתובע, ובלבד שלא יכול היה לגלותם קודם בזהירות סבירה. בית המשפט דחה את הטענה:
- מהעדויות עלה שנשירת אריחים נראתה בבניין כבר בתחילת שנות ה־2000 והלכה והתעצמה עם השנים. דיירים העידו שהבחינו בנשירות לאורך השנים, והתובע עצמו אישר שראה אותן עד 2017. ניסיון להציג אותן כ"אבן פה ואבן שם" לא התקבל.
- לא הוכח שבשנת 2019 חלה החמרה מיוחדת. לפי עדות של חברת ועד מאותה תקופה, מה שהניע את הדיירים לפעול היה הצלחתה של תביעה דומה בבניין סמוך.
- מועד הגילוי אינו נקבע לפי המועד שבו בחר התובע להזמין חוות דעת. מי שרואה סימני נזק צריך לבדוק אותם בתוך זמן סביר. כאן, במשך שנים, הדיירים לא ביצעו בדיקה הנדסית, לא פנו ליזמים ולא תחזקו את החיפוי.
- לחובת התובעים נזקף גם שלא הגישו את חוות הדעת המקורית משנת 2019, אף שנדרשו לכך, ושהמתינו יותר מארבע שנים נוספות עד להגשת התביעה, למרות הסכנה הבטיחותית שלטענתם התגלתה.
בית המשפט הבחין בין המקרה הזה לבין פסק הדין בבניין הסמוך, שבו הבניין נבדק בעבר בידי שני מהנדסים שלא גילו את הנזק הנסתר. כאן, לעומת זאת, לא נעשתה כל בדיקה.
גם לגוף העניין: לא הוכחה אחריות
אף שלא היה צורך בכך, בית המשפט בחן גם את טענות התובעים לגופן. מומחית מטעם בית המשפט ייחסה ליזמים 72.5% מהאחריות, בעיקר בשל כשל בהדבקת האריחים. בית המשפט סטה ממסקנתה: בזמן הבנייה לא היה תקן ישראלי להדבקת פסיפס (תקן כזה התקבל רק בדצמבר 1998), והמומחית עצמה אישרה שאחרי 25 שנה אי אפשר לבדוק את איכות הדבק. עוד עלה שאורך החיים של חיפוי כזה בסביבה ימית ללא תחזוקה הוא כ־20 שנה, והאחריות לתחזוקה מוטלת על הדיירים.
גם הטענה לפגם בכיסוי הבטון לא הוכחה. בדיקת המעבדה שעליה נשען מומחה התובעים לא נועדה לבדוק את השלד, נערכה בקומת הקרקע בלבד, ועורכיה לא ידעו לומר אם נבדקו בה מוטות קונסטרוקציה. לכן גם לא הוכחה "אי התאמה יסודית" בחלקים נושאי עומס. בנוסף, גם לפי גרסת התובעים, הודעה על אי ההתאמה ניתנה כמעט חמש שנים אחרי הגילוי הנטען, ופרק זמן כזה אינו סביר בליקוי שמתואר כמסכן את יציבות הבניין.
התוצאה
התביעה נדחתה. התובעים חויבו, ביחד ולחוד, לשלם ליזמים הוצאות בסך כולל של 80,000 ₪ בתוך 30 יום. בקביעת הסכום התחשב בית המשפט בתוצאה, במורכבות ההליך ובהתנהלות הדיונית של הצדדים. הפיקדון שהפקידו התובעים יועבר ליזמים על חשבון ההוצאות. פסק הדין ניתן בערכאה ראשונה וניתן לערער עליו.
מה לומדים מזה
- רואים אריחים נושרים מקירות הבניין? אל תחכו. הזמינו בדיקה הנדסית והודיעו בכתב ליזם או לקבלן בהקדם.
- מרוץ ההתיישנות עשוי להתחיל מהיום שבו ראיתם סימני נזק, ולא מהיום שבו קיבלתם חוות דעת.
- גם אחרי שמתגלה ליקוי, יש להודיע עליו לקבלן תוך זמן סביר. שנים של המתנה עלולות לשלול את הזכות לתבוע.
- תחזוקה שוטפת של חיפוי החוץ היא באחריות הדיירים. תעדו אותה, כי בהיעדרה חלק מהאחריות עלול לעבור אליכם.
- בהליך משפטי, הגישו את כל המסמכים הרלוונטיים, כולל חוות דעת מוקדמות. הסתרה עלולה לפעול נגדכם ולהוביל להוצאות כבדות.
הכתבה מתארת פסק דין שפורסם, בתמצית ובשפה פשוטה, ואינה מהווה ייעוץ משפטי. כל מקרה נבחן לפי נסיבותיו. שמות הצדדים הושמטו. פסק הדין ניתן בערכאה דיונית, וייתכן שיוגש עליו ערעור.
