רשות מקרקעי ישראל תבעה לפנות קבוצת תושבים שמחזיקים שנים ארוכות במקרקעי מדינה בבקעת הקנאים, סמוך לערד, ובתי המשפט השלום והמחוזי קיבלו את התביעה. בית המשפט העליון דחה את בקשות רשות הערעור, בהסתמך על הלכה שנקבעה לאחרונה בעניין אלהואשלה.
מה קרה
רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) הגישה לבית משפט השלום בבאר שבע תביעה לפינוי תושבים ממקרקעין בבעלות המדינה בבקעת הקנאים, ליד ערד. ביוני 2024 התקבלה התביעה: נקבע שהתושבים יפונו, ניתנו צווי הריסה למבנים שהוקמו במקום וצו האוסר כניסה למקרקעין, ונקבע שהתושבים יישאו בהוצאות הפינוי אם רמ"י תבצע אותו. ביצוע הצווים נדחה בשנתיים, עד 30.6.2026.
בית משפט השלום הכיר בכך שהתושבים אינם פולשים אלא בני רשות שמחזיקים במקום שנים רבות. עם זאת, מדובר ברשות הדירה במקרקעי ציבור, כלומר רשות שהמדינה רשאית לבטל. רשות ציבורית שמבטלת רשות כזו כפופה לכללי המשפט הציבורי, ועליה לשקול, בין השאר, פתרונות דיור חלופיים ופיצוי על השקעות במקרקעין. בית המשפט מצא שהתושבים לא הוכיחו שרמ"י פעלה בחוסר תום לב או בשרירות, וקבע שהוצעו להם חלופות דיור ראויות ביישוב מוכר, שאותן דחו בדרישה להסדיר את מגוריהם דווקא במקום הנוכחי. הטענה שאפשר להקים יישוב מוכר על המקרקעין נדחתה, משום שמדובר בטענה תכנונית שלא הועלתה בפני מוסדות התכנון המוסמכים. בהסכמת הצדדים, 16 תביעות דומות נגד תושבים נוספים באזור עוכבו, וההכרעה בתיק זה תחול גם עליהן.
הערעור וההלכה בעניין אלהואשלה
הדיון בערעור בבית המשפט המחוזי הושהה עד שבית המשפט העליון הכריע, בנובמבר 2025, בתיק דומה (רע"א 51561-09-24, עניין אלהואשלה). שם נקבע כי רשות שימוש במקרקעי ציבור היא ככלל רשות הדירה; שהמדינה אינה חייבת להראות צורך קונקרטי במקרקעין כדי לבטלה; שעל רמ"י לשקול את הפגיעה בבני הרשות ולאזן אותה מול הצורך בפינוי, ושאיזון זה יכול להשפיע על אופן הפינוי ומועדו, אך אינו יוצר זכות להישאר במקום; ושטענות נגד מדיניות התכנון אינן נבחנות בתביעה אזרחית לפינוי.
לאחר מכן צמצמו התושבים את ערעורם לשלוש טענות: אין כיום צורך תכנוני במקרקעין, אין להם פתרון דיור חלופי, והם כבר פונו פעמיים בעבר. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור ביוני 2026, וקבע גם שרמ"י הצביעה על צורך תכנוני לגיטימי התואם החלטות ממשלה. בקשה לעיכוב ביצוע נדחתה, אך נקבע שהפינוי לא יבוצע לפני 15.10.2026.
ההכרעה בבית המשפט העליון
בית המשפט העליון הזכיר כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" ניתנת רק במקרים חריגים, לפי תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. השאלות העקרוניות על חובות רמ"י בעת סיום רשות במקרקעי ציבור כבר הוכרעו בפסיקה, ולאחרונה בעניין אלהואשלה. התושבים ויתרו בערעור על הטענות הכלליות, ושלוש הטענות שנותרו נוגעות ליישום הדין על עניינם בלבד.
בית המשפט הוסיף כי גם לגופן אין בטענות ממש:
- צורך תכנוני: המדינה, כבעלת המקרקעין, אינה נדרשת לשכנע בנחיצות תוכניותיה, ובכל מקרה נקבע שהוצג צורך ציבורי בפינוי.
- דיור חלופי: רמ"י פעלה, בתיאום עם הרשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב, למציאת חלופות זמינות מיד, והתושבים סירבו להן בעקביות. סירוב לחלופות אינו מצדיק המשך החזקה במקרקעי הציבור.
- פינויים קודמים: בית משפט השלום מצא שלא הוכח קשר של התושבים למקום בשנות ה-50, ושלפי תצלומי אוויר ההתיישבות החלה בשנות ה-80. כמו כן לא הוסבר מה המשמעות המשפטית של הטענה.
- משא ומתן: לתושבים עמדה תקופת התארגנות של יותר משנתיים. חובת הרשות לצמצם את הפגיעה אינה חובה להגיע להסדר שהמחזיקים מעדיפים.
בית המשפט ציין שלפינוי השלכות קשות על מי שגרו במקום שנים רבות, והביע תקווה שיימצא פתרון מוסכם.
התוצאה
בקשת רשות הערעור נדחתה בלי שהתבקשה תשובה, והבקשה לעיכוב ביצוע התייתרה. לא נפסקו הוצאות.
מה לומדים מזה
- מי שמחזיק שנים ארוכות באדמת מדינה ברשות, ולא כפולש, עדיין מחזיק בדרך כלל ברשות שניתן לבטל; ותק לבדו אינו יוצר זכות להישאר.
- רשות ציבורית שמפנה בני רשות חייבת לשקול את הפגיעה בהם, ובכלל זה דיור חלופי ופיצוי; כדאי לתעד כל הצעה שהתקבלה וכל תגובה אליה.
- סירוב עקבי לחלופות דיור שהוצעו עלול להיזקף לחובת המחזיק ואינו מונע את הפינוי.
- טענות תכנוניות, כמו הקמת יישוב במקום, יש להעלות בפני מוסדות התכנון המוסמכים, ולא בתביעת פינוי אזרחית.
- ויתור על טענות בשלב הערעור מקשה מאוד להחזיר אותן לדיון בבית המשפט העליון.
הכתבה מתארת פסק דין שפורסם, בתמצית ובשפה פשוטה, ואינה מהווה ייעוץ משפטי. כל מקרה נבחן לפי נסיבותיו. שמות הצדדים הושמטו. פסק הדין ניתן בערכאה דיונית, וייתכן שיוגש עליו ערעור.
